אין כל ספק כי מתוך כלל העבירות המנויות בחוק העונשין, עבירת הרצח הינה העבירה החמורה ביותר. עבירת הרצח הינה רק אחת מבין עבירות של גרימת מוות ויתר העבירות הינן: הריגה, גרימת מוות ברשלנות או סיוע להתאבדות. הואיל ועבירת רצח הינה העבירה החמורה ביותר מבין עבירות גרם המוות, כך גם העונש בגין מי שמבצע רצח ומורשע הוא חמור ביותר והוא צפוי לרצות מאסר עולם בית הסוהר. ניתן לומר כי מדינת ישראל עדיין נחשבת כמדינה רחמנית בענישה בהקשר של עבירת הרצח, שכן בלא מעט מדינות אחרות בעולם, לרבות חלק מהמדינות בארה"ב צפוי מי שמורשע בעבירת רצח לגזר דין מוות.

ברמה הבסיסית ביותר, רצח הוא מקרה בו אדם גרם למותו של אדם אחר בכוונה תחילה. יצוין כי במושג כוונה תחילה נטוע ההבדל העיקרי בין עבירת הרצח לבין עבירת הריגה. כך לדוגמא על התביעה להוכיח נגד פלוני שהואשם בעבירת רצח, כי הרצח בוצע לאחר תכנון וכוונה מוקדמת. לחילופין, מקרה בו המוות נגרם בעקבות מעשה או מחדל ולא מתוך כוונה פלילית, אזי שמדובר בעבירת הריגה והעונש בגינה הינו עד 20 שנות מאסר ולא מאסר עולם.

חוק העונשין מפרט 4 מקרים המוגדרים כרצח, כאשר הראשון בהם הוא רצח בכוונת תחילה. המקרה השני הוא כל מקרה בו אדם יגרום בכוונה או תוך מחדל אסור למותו של אחד מהוריו, סבו או סבתו, המקרה השלישי הוא גרימת מוות בכוונה תוך ביצוע עבירה או במהלך ההכנה לביצוע העבירה כאשר גרימת המוות מסייעת לביצוע העבירה (רצח אגב שוד מזוין) והמקרה הרביעי על פי חוק הוא כל מקרה של גרימת מוות תוך ביצוע עבירה אחרת כאשר המוות הבטיח בריחה והימלטות מעונש.

בכדי להוכיח שבוצעה עבירת הרצח, על פי החוק, יש צורך להוכיח כי מדובר ב"כוונת תחילה". בכדי להוכיח כוונה תחילה כבסיס לעבירת רצח יש להוכיח שלושה דברים: ראשית יש להוכיח האם הייתה החלטה להמית, שנית יש להוכיח כי נעשתה הכנה לביצוע הרצח ולבסוף להוכיח כי הקורבן לא קינטר את הנאשם, כלומר לא התגרה בנאשם או פעל נגדו באלימות טרם ביצוע העבירה. בכל מקרה בו אחד מן התנאים לא יוכח, בית המשפט עלול לפסוק כי מדובר בעבירת הריגה ולא רצח.

יחד עם זאת, לאחר שהוכחו שלושת התנאים של כוונה התחילה בביצוע רצח, חוק העונשין מגדיר גם מקרי רצח אשר בהם ייגזר עונש מופחת, קל יותר מהקבוע בחוק. מקרה אחד של ענישה מופחתת, הינו מקרה בו הנאשם סובל ממגבלה נפשית או שכלית כלשהי אשר מנעה ממנו להבין כי מה שעשה היה פסול או שמצבו הוביל למצב בו הוא אינו יכול היה להימנע מביצוע המעשה. רבים אשר ביצעו פשעים קשים במיוחד, לעיתים נוטים להשתמש בהגנה מסוג זה על מנת להוריד מהאחריות למעשיהם ולהשיג בעקבות כך ענישה מופחתת ולעיתים גם לא לעמוד לדין בגין העבירה שביצעו.

מקרה נוסף המוגדר בחוק העונשין כעבירת רצח ולצידו עונש מופחת, הינו מצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב לחוק העונשין. ענישה מופחתת עשויה להתקבל גם במקרים בהם הנאשם ביצע את הרצח לאחר שהקורבן ביצע בו או בבן משפחתו התעללות מתמשכת שגרמה למצוקה נפשית. כך לדוגמא אדם אשר רצח את בן זוגה של אימו אשר נהג להתעלל בה באופן קבוע, יוכל לבחור בהגנה זו במידה ויוכיח כי ההתעללות אכן הובילה אותו למצב של מצוקה נפשית.

על אף שחוק העונשין בישראל מעניק ענישה מופחתת ללא מעט מקרים בגין עבירת רצח, עבירת הרצח הייתה ונשארה העבירה החמורה ביותר, דבר הבא לידי ביטוי בעונש, שכן אדם אשר הורשע בעבירת רצח של 2 בני אדם, יקבל לרוב עונש של 2 מאסרי עולם מצטברים ולא חופפים, למרות שברור כי תוחלת החיים של היום לא מאפשרת לרצות העונש במלואו.